פרק ג

האחריות על פיקדון ביד איש ביניים במעבר בין השואל למשאיל והפוך

במקרה הרגיל של שאילה, הפיקדון עובר מידיו של המשאיל לידיו של השואל באותו הרגע. למשיכה זו השלכות לעניין ביטול יכולתו של המשאיל לחזור בו, ולעניין תחילת התחייבותו של השואל באונסין, והיא כרוכה בשני דברים- מחד, הבעלים מאבד שליטה על הפיקדון, ומאידך, השואל זוכה בשליטה וברשות שימוש בו. אלו משני הדברים הללו עומד מאחורי חלות חיובי השואל? המשנה (צח:) עוסקת בשאלה זו על ידי עיסוק במקרים בהם ניזוק הפיקדון לאחר שיצא מיד המשאיל ובטרם הגיע ליד השואל (או הפוך, כאשר מדובר בהחזרתו)-

השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו, או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל, ומתה - פטור.

אמר לו השואל: שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך,

או שאמר לו המשאיל: הריני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך, ואמר לו השואל: שלח, ושלחה ומתה - חייב.

וכן בשעה שמחזירה.

המשנה מחלקת בין שני מצבים עקרוניים. בראשון, לא היה סיכום מיוחד בין הצדדים ביחס לדרך העברת הפיקדון. במקרה זה, השואל פטור מאחריות עד שיגיע הפיקדון לידיו ממש, אפילו אם בא כוחו (עבדו, שלוחו או בנו) מביא לו את הפיקדון מהמשאיל. במקרה השני, השואל ביקש שהפיקדון יישלח אליו ביד בא כוחו, או שהסכים לכך שהפיקדון יישלח אליו ביד בא כח של המשאיל. במקרה זה, חייב השואל באחריות הפיקדון מיד עם יציאתו מידי המשאיל, אפילו אם הפיקדון בידי בא כח המשאיל.

בגמרא נחלקו האמוראים בפירוש המשנה-

ביד עבדו חייב? יד עבד כיד רבו! –

אמר שמואל: בעבד עברי, דלא קני ליה גופיה.

רב אמר: אפילו תימא בעבד כנעני, נעשה כאומר ליה: הכישה במקל והיא תבא.

האמוראים מתייחסים לסיפא של המשנה שם נאמר שאם הסכים השואל, הרי הוא מתחייב עוד כשהפרה ביד עבדו של המשאיל. לאור העובדה ש"יד עבד כיד רבו", מנסים האמוראים להסביר כיצד יכול השואל להתחייב כאשר הלכה למעשה הפרה עדיין לא יצאה מתחת ידו של המשאיל, שהרי "יד עבד (כנעני) כיד רבו". שמואל מסביר, בפשטות, שמדובר בעבד עברי, שהוא אישיות משפטית נפרדת מרבו, ולכן אין ידו כיד רבו. רב לעומתו אומר שהתרצותו של השואל לשילוח הפרה ע"י עבדו הכנעני של המשאיל שקולה (או לפחות אינה גרועה יותר) להתרצותו לשליחה של הפרה ללא אף מתווך, אלא ע"י הכאה במקל^[44]. בהמשך הסוגיה אף מובאת ברייתא ממנה משמע שדרך שילוח זו מחייבת את השואל שהסכים לה-

השאילני פרתך. ואמר ליה: ביד מי? ואמר ליה: הכישה במקל והיא תבא,

כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה – חייב.

כאמור, המשנה מחייבת את השואל כאשר הפרה נשלחה אליו באישורו, אפילו אם נשלחה ביד בא כח המשאיל. הראשונים נחלקו בהבנת המנגנון המאפשר חיוב של השואל כאשר הפיקדון עדיין בידי בא כוחו של המשאיל-

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) מבין שבא כוחו של המשאיל מתפקד כשלוחו של השואל, כלומר, המשאיל ממנה את בא כוחו להיות שלוחו של השואל ולזכות עבורו בפיקדון. למרות שהדבר כרוך ביצירת חיובים על השואל, עדיין הוא אפשרי מכיוון שהשואל נתן את הסכמתו, ו"חבין לאדם מדעתו אף שלא בפניו". נמצא שמשיכתו של איש הביניים, נחשבת כמשיכתו של השואל לכל דבר ועניין.

הר"ן לעומתו, מסביר שבא כוחו של המשאיל, שהשואל הסכים שהפיקדון יועבר דרכו, אינו שליחו של השואל, ומשיכתו מהמשאיל אינה נחשבת כמשיכה של השואל. הסיבה שאם מתה הפרה בדרך מתחייב השואל היא משום שהשואל מתחייב מדין עַרֵב. פירוש, כפי שערב מתחייב לשלם למלווה (במקרה של חדלות פרעון של הלווה) למרות שלא קיבל ממנו דבר, כך כל אדם הגורם למישהו להוציא ממון מתוך כך שהוא סומך עליו שיחזיר לו, מתחייב בכך לעמוד בדיבורו^[45]. אף בנידון דידן, כיוון שהשואל הסכים שהפיקדון יועבר בעזרת בא כח המשאיל סומך המשאיל על השואל שבמקרה של אונס ישלם לו, ואלמלא כך לא היה משלח את הפיקדון מאיתו. לכן, מתחייב השואל אם נאנס הפיקדון בדרך^[46].

הראשונים נחלקו בשאלה האם מחלוקת רב ושמואל לגבי פרשנות המשנה היא גם מחלוקת לגופו של עניין. כלומר, האם שמואל מודה לרב ששואל שאמר למשאיל "הכישה במקל והיא תבוא" מתחייב באחריותה של הפרה מיד כשזו יוצאת מתחת ידי המשאיל. רבינו חננאל פסק ששמואל חולק על רב ולכן להלכה אין השואל מתחייב ע"י שילוח הפרה בהכאה במקל, וכן פסק הרמב"ם. לעומתו, לדעת הרא"ש (סי' יב) והטור (שמ), להלכה אין מחלוקת בין רב ושמואל, אלא רק בפרשנות המשנה, ולכן כולם מודים שאם השואל מסכים, הוא יכול להתחייב גם כאשר הפרה משולחת אליו בהכאת מקל בלבד^[47].

משנתנו מובאת עוד בסוגיית הגמרא בבבא קמא (קד.). הגמרא שם דנה בחיוב על גזלן להשיב את הגזילה אשר גזל. המשנה (שם קג.) קובעת שאם הגזלן כבר נשבע לשקר, שהגזילה אינה בידו, חייב להשיב את הגזילה לנגזל באופן אישי, ואינו יכול להסתפק בהשבה לשלוחו של הנגזל. בגמרא (קד.) נחלקו האמוראים האם יכול הגזלן להיפטר על ידי נתינה לשליח שמינה הנגזל בעדים -

שליח שעשאו בעדים - רב חסדא אמר: הוי שליח, רבה אמר: לא הוי שליח

על שיטת רב חסדא מקשה הגמרא משתי משניות, האחת היא המשנה בבבא קמא, לפיה הגזלן שהשיב לשלוחו של הנגזל לא יצא ידי חובתו. השניה היא משנתנו שלנו, לפיה אפילו כאשר הפרה משולחת ביד שלוחו של השואל אין השואל אינו מתחייב באחריותה עד שלא יאשר זאת בפירוש. לכן רב חסדא מפרש שבמשניות אלה אין מדובר על שליח של ממש אלא על "שכירו ולקיטו" של המשלח, כלומר, אדם הקרוב אליו ומועסק אצלו.

רוב הראשונים שפסקו כר' חסדא (עי' בדברינו הלכות גזילה פרק ז הל' י), פסקו מתוך כך, שאם המשאיל מסר את הפרה לידי שליח של השואל שהאחרון מינה בעדים, מתחייב השואל בכך, אפילו אם לא ביקש מהמשאיל למסור בידו. ברם, הרמב"ם אינו כותב במפורש שהשליח האמור כאן הוא "שכירו ולקיטו" בלבד.

השו"ע (שמ ה-ח) מעתיק את לשון הרמב"ם, והנתיבות (ביאורים, י) מעיר שיש לבאר את הדברים על פי דרכו של ר' חסדא, ולכן אם מדובר בשליח שנעשה בעדים הרי מסירה לו כמסירה למשלחו.

שינוי סטטוס הפיקדון בתום תקופת ההשאלה

על דברי משנתנו, "וכן בשעה שמחזירה", מובאים בגמרא (פ:-פא.) דברי רפרם בר פפא-

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה,

אבל לאחר ימי שאילתה - פטור.

כלומר, אם החזיר השואל את הפרה לאחר תום ימי השאילה, פטור עליה, אפילו אם שלח ביד אדם שאין המשאיל מאשרו.

רש"י (ד"ה "אבל") מעיר שלא רק בשעה שהחזירה, אלא אפילו אם מתה בביתו של השואל, אם מתה לאחר תקופת השאילה פטור השואל.

בהמשך מבררת הגמרא-

איבעיא להו: פטור משואל וחייב כשומר שכר, או דלמא: שומר שכר נמי לא הוי?

כלומר, האם בתום תקופת ההשאלה נפטר השואל רק מאונסין (כי כבר אינו מוגדר כשואל, ואינו רשאי להשתמש בפרה) אך עדיין חייב כשומר שכר (בגניבה ואבידה), או שמא, כיוון שהחוזה ביניהם תם, נפטר השואל מכל החיובים. הגמרא עונה-

אמר אמימר: מסתברא, פטור משואל וחייב כשומר שכר, הואיל ונהנה מהנה הוה.

כלומר, כיוון שמראש הפרה הגיעה אליו להנאתו שלו, מוגדר הוא כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה.

הרמב"ם פוסק ככל הדברים האלה, והשו"ע (שמ ח) מעתיק את דבריו.

מחלוקת בין השומר לבעלים באשר לסטטוס השמירה- שאילה או שכירות

המשנה (צז.-צז:) מתארת כמה מצבים בהם מתה פרה באונס אצל שומר, והבעלים והשומר נחלקים ביניהם- התובע (הבעלים) טוען שפרתו שמתה היתה בגדר של שאילה, ולפי דבריו חייב השומר לשלם (כי שואל חייב באונס). מולו טוען הנתבע (השומר) שהפרה שמתה היתה בגדר של שכירות ולכן הוא פטור כשוכר הפטור על אונסין. להלן המשנה כאשר פסקיה מחולקים לארבעה חלקים-

השואל את הפרה,

שאלה חצי יום ושכרה חצי יום,

שאלה היום ושכרה למחר,

שכר אחת ושאל אחת ומתה,

המשאיל אומר: שאולה מתה, ביום שהיתה שאולה מתה, בשעה שהיתה שאולה מתה, והלה אומר: איני יודע - חייב.

השוכר אומר: שכורה מתה, ביום שהיתה שכורה מתה, בשעה שהיתה שכורה מתה, והלה אומר: איני יודע - פטור.

זה אומר: שאולה, וזה אומר: שכורה, ישבע השוכר ששכורה מתה.

זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע - יחלוקו.

ארבעת החלקים עוסקים ברמות ודאות שונות של שני הצדדים. בחלק הראשון התובע, קרי, המשאיל טוען בוודאות שהפרה שמתה היתה שאולה. מולו, הנתבע (השומר) אינו יודע, ומתוך חוסר וודאות מטיל ספק בטענת התובע. במקרה זה מחייבת המשנה את הנתבע לשלם. המקרה השני הפוך- הנתבע טוען ודאי והתובע טוען ספק. במקרה זה פוטרת המשנה את השומר. במקרה השלישי טוענים שני הצדדים טענות וודאי. במקרה זה מחייבת המשנה את הנתבע להישבע על טענתו. במקרה האחרון שניהם אינם יודעים האם הפרה שמתה שכורה או שאולה. במקרה זה פוסקת המשנה שיחלקו ביניהם את שיעור התביעה. הגמרא דנה לחוד בחלקי המשנה השונים ואף אנו נחלק את הדיון בהתאם-

שאילה או שכירות- ברי ושמא-

הגמרא (צז:) מנסה לפרש את המשנה לאור מחלוקת אמוראים-

איתמר, מנה לי בידך והלה אומר: איני יודע,

רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב,

רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור^[48].

לכאורה המשנה, הפוסקת שמוציאים ממון על פי טענת ברי (=ודאי) של התובע כשעומדת מולה טענת שמא ("איני יודע") של הנתבע מתאימה רק לשיטת רב הונא ורב יהודה ואינה עולה בקנה אחד עם רב נחמן ורבי יוחנן. בכדי ליישב את המשנה עם רב נחמן ורבי יוחנן מתרצת הגמרא-

כגון שיש עסק שבועה ביניהן...

דאמר רבא מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר - איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע - משלם

כלומר, ידוע דין "מודה במקצת" לפיו אדם הנתבע ומודה במקצת הטענה, מתחייב מהתורה להישבע על טענתו, ואם אינו נשבע עליו לשלם. מכאן שבמקרה בו אדם מודה במקצת התביעה ובשאר התביעה הוא מסופק, כיון שאינו יכול להישבע על החצי בו הוא מסופק, מתחייב לשלמו.

על פי עיקרון זה מתפרשת המשנה (לשיטת רב נחמן ורבי יוחנן) בנתבע שנתחייב בשבועת מודה במקצת-

משכחת לה רישא בשתים, וסיפא בשלש.

רישא בשתים, דאמר ליה: שתי פרות מסרתי לך... ומתו תרוייהו בעידן שאילה, ואמר ליה שואל: חדא - אין, בעידן שאילה מתה, ואידך לא ידענא אי בעידן שאילה מתה ואי בעידן שכירות מתה, דמתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

וסיפא בשלש, דאמר ליה: שלש פרות נתתי לך, שתים בשאילה ואחת בשכירות, ומתו הני תרתי דשאילה. ואמר ליה שואל: אין, חדא דשאילה מתה, אידך לא ידענא אי דשאילה מתה ודקיימא דשכירות היא, אי דשכירות מתה והא דקיימא דשאילה היא, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

כלומר, כאשר המשנה מדברת על פרה שהבעלים טוען שמתה בשעה בה היתה שאולה, כוונתה שהיתה עוד פרה, לגביה שניהם מסכימים שמתה בזמן שאילה. נמצא שהנתבע מודה במקצת התביעה, ומתחייב שבועה, אך מתוך שאינו יכול להישבע (כי הוא טוען שהוא לא יודע האם מתה בשעת שאילה או בשעת שכירות) מתחייב לשלם.

בדומה, כאשר המשנה מדברת על שתי פרות, שאולה ושכורה, שהבעלים טוען בוודאות ששאולה מתה והשומר אומר שאולי השכורה מתה, כוונתה למקרה בו היתה עוד פרה שלישית שמתה ושהשומר מודה שהיתה שאולה. זוהי הודאה במקצת ולכן מתחייב הוא שבועה, ומתוך שאינו יכול להישבע (כי הוא מסופק בטענתו) משלם.

שאילה או שכירות- ברי וברי

הגמרא ממשיכה ודנה במקרה השלישי שבמשנה, בו שני הצדדים טוענים טענות ברי, השומר טוען ששכורה היתה והבעלים טוען ששאולה היתה-

זה אומר שאולה וזה אומר שכורה - ישבע השוכר ששכורה מתה.

ואמאי? מה שטענו - לא הודה לו, ומה שהודה לו - לא טענו! –

אמר עולא: על ידי גלגול, דאמר ליה: אישתבע לי איזו מיהת דכדרכה מתה. ומיגו דמישתבע דכדרכה מתה מישתבע נמי דשכורה מתה.

הגמרא מתקשה להסביר מדוע המשנה פוסקת שהשומר נשבע על טענתו, שהרי אין כאן הודאה במקצת ("מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו")^[49]. עולא מתרץ ששבועה זו היא על ידי גילגול. כלומר, כיוון שגם על פי טענת הנתבע, ששכורה היתה, צריך הנתבע להישבע שבועת השומרים (שאכן מתה באונס ושלא שלח בה יד), יכול התובע לגלגל עליו שבועה נוספת- שאכן השכורה היא זו שמתה^[50].

שאילה או שכירות- שמא ושמא

מכאן עוברת הגמרא לדון במקרה הרביעי והאחרון שבמשנה-

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו.

הא מני? סומכוס היא, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין.

בסיפא של המשנה מדובר במקרה בו שני הצדדים אינם יודעים האם השכורה היא שמתה או השאולה. במקרה זה פסקה המשנה שיחלוקו. הגמרא אומרת שזה דווקא לפי שיטת סומכוס, האומר שממון המוטל בספק יש לחלוק. אך כפי שמתבאר במקומות אחרים (למשל בבא קמא מו.) שאר התנאים חלוקים על סומכוס וסוברים ש"המוציא מחברו עליו הראיה".

שאילה או שכירות- פסק ההלכה

כל הראשונים פוסקים כרב נחמן וכרבי יוחנן במחלוקתם עם רב הונא ורב יהודה, וכמו כן פוסקים כחכמים במחלוקתם עם סומכוס. מתוך כך, המשנה כפשטה אינה נפסקת להלכה. הרמב"ם מחלק את פסקו לשתי הלכות, כאשר הלכה ג מתייחסת למקרים שבפשט המשנה, ואילו הלכה ד מתייחסת למקרים שבמשנה כפי רב נחמן ורבי יוחנן נאלצים להסבירם.

נפרט את המקרים שבמשנה, לפי החלוקה שלעיל, ואת פסק הרמב"ם בהלכה ג בכל אחד מהם-

במקרים א' ו-ב', כאשר אחד הצדדים טוען ברי והשני שמא, פוסק הרמב"ם ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", כלומר, לא ניתן להוציא ממון מהשומר ללא ראיה, אפילו אם הוא טוען שמא והבעלים טוען ברי. כך גם במקרה ד', בו שני הצדדים אינם יודעים אם היתה שאולה או שכורה, פוסק הרמב"ם שהמוציא מחבירו עליו הראיה, כשיטת חכמים החולקים על סומכוס. במקרה ג', בו שני הצדדים טוענים ברי, פוסק הרמב"ם כדברי עולא, שאגב שבועת השומרים שנשבע השומר שמתה כדרכה, מגלגל עליו התובע גם שישבע על טענתו ששכורה מתה.

בהלכה ד מוסיף הרמב"ם את הדין כאשר מדובר בשתי פרות או שלוש, והשומר מודה במקצת (עי' לעיל)- אם הבעלים טוענים בוודאות ששתי הפרות שמתו היו שאולות והשומר מודה באחת שהיתה שאולה, אך טוען שאינו יודע לגבי השניה, מתחייב השומר שבועת מודה במקצת ומתוך שאינו יכול להישבע משלם.

אף שהראשונים תמימי דעים לגבי דרך הפסק בעיקר המחלוקות שבסוגיה (מחלוקת רב נחמן ורב הונא ומחלוקת חכמים וסומכוס), עדיין נתגלעו מחלוקות בין הפוסקים בשני עניינים, הראשון הוא גדר גלגול שבועה המופיע בסוגייתנו, והשני הוא דין הודאה ממין הטענה בטוען שאולה ומודה בשכורה. הראשון מאלה יתבאר בהמשך, והשני יתבאר בע"ה בפרק ג מהלכות טוען ונטען.

גלגול שבועה על שבועת השומרים

כפי שנתבאר לעיל, המשנה פוסקת שאם הבעלים והשומר חלוקים בשאלה האם הפרה שמתה היתה שאולה או שכורה, ושניהם טוענים טענת ברי (מקרה ג), נשבע הנתבע. עולא הסביר ששבועה זו באה בגלגול. כלומר, מעיקר הדין הנתבע אינו חייב להישבע, כיוון שאינו מודה במקצת, אך כיוון שחייב להישבע שבועת השומרים שהפרה (השכורה לדבריו) מתה כדרכה, מגלגל עליו התובע שישבע גם שאותה שמתה היתה שכורה, כדבריו.

לכאורה היה מקום לפסוק שגם במקרה בו התובע טוען שמא והנתבע טוען ברי, כיוון שהנתבע צריך להשבע שבועת השומרים, יגלגל עליו התובע שישבע גם על דבריו שהשכורה היא שמתה. ברם, המשנה פטרה את הנתבע במקרה זה מכל וכל. הראשונים התייחסו באופן שונה לעובדה זו-

הנימוקי יוסף (נו. מדפי הרי"ף ד"ה "פטור") מסביר שאכן הלכה למעשה ניתן לגלגל שבועה גם במקרה בו התובע טוען שמא והנתבע טוען ברי, והמשנה פטרה את הנתבע משום שספציפית במשנה מדובר בכגון שהתובע מודה שמתה הפרה כדרכה, כך שאין צורך בשבועת השומרים, ולכן אין לגלגל עימה שבועה אחרת^[51].

שונה היא שיטת התוספות (צז. ד"ה "ביום" בתירוץ האחרון) המסבירים שבדיני ממונות אין מגלגלים שבועה אם התובע טוען טענת שמא^[52].

לפני שניגש להבנת דברי הרמב"ם בנושא זה ולפסק ההלכה, נקדים ונזכיר את דין שבועת היסת. בתקופה מאוחרת יחסית (בערך הדור השלישי לאמוראים) תיקנו חכמים שהנתבע צריך להישבע על כל טענה, אפילו אם הוא כופר בכל, וזאת מתוך הבנה ש"אין עשן בלי אש". שבועה זו נקראת שבועת היסת והנשבע בה, שלא כבשבועות אחרות, אינו אוחז ספר תורה בידו בשעת השבועה.

בהבנת דרכו של הרמב"ם בנושא נחלקו הדעות- לאחר שהרמב"ם פוסק שבכל שלושת המקרים בהם לפחות אחד הצדדים טען טענת שמא הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, הוא ממשיך וכותב-

לא היתה שם ראיה ישבע השוכר על השכורה שמתה או שאינו יודע ויפטר.

זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השומר על השכורה שמתה כדרכה כמו שטען ויגלגל עליו שהשכורה היא שמתה.

כלומר, בכל מקרה בו אין ראיה צריך הנתבע להישבע שמתה השכורה. אפילו אם אינו יודע אם מתה השכורה או השאולה, צריך להישבע שאינו יודע בכדי להיפטר. ובכל זאת, הרמב"ם הפריד בין שלושת המקרים הראשונים (בעלים טוען ברי ושומר טוען שמא, בעלים שמא ושומר ברי או שניהם שמא) לבין המקרה הנוסף (שניהם טוענים ברי), ובו כתב את פסקו של עולא שמגלגל הבעלים על השומר שבועה ששכורה מתה אגב שבועת השומרים שנשבע שמתה כדרכה.

הגר"א (שמד יא) לומד מהפרדה זו, שמדובר בשני סוגי שבועות. בחלק הראשון של דבריו ("לא היתה שם ראיה...") מדבר הרמב"ם על שבועת היסת. למרות שבדרך כלל משביעים שבועת היסת רק על טענת ודאי וכפירת ודאי, כאן נשבע הנתבע גם אם אינו יודע (שאז נשבע שאינו יודע), ואפילו אם התובע טוען טענת שמא^[53].

מאידך, הבית יוסף (שמד) אינו מקבל ששבועת היסת תבוא על טענת שמא, ולכן הוא מבין בדעת הרמב"ם ששבועת היסת תהיה רק במקרים בהם התובע טוען ברי, ובשני המקרים האחרים ישבע הנתבע רק על ידי גלגול אגב שבועת השומרים, כפי שיטת הנימוקי יוסף, שניתן לגלגל אפילו אם התובע טוען שמא. בדרך זו הוא פוסק בשו"ע (שמד ד).